<h1>ראבי"ה סימן ר"א</h1>
<h2>דף ג:</h2>
תניא היה טעון אוכלים ומשקים מבעוד יום והוציאם לחוץ משחשכה חייב לפי שאינו דומה לידו. אמר אביי ידו של אדם, פירוש הפשוטה לרשות אחרת, אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, ולא איפשטא אי כרמלית היא אי לאו. היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ פלוגתא דתנאי אם אסור להחזירה או לאו. ורבינו שמואל פסק שמותר להחזירה. וכן אם עמד [בחוץ] והכניסה לפנים ולא הניח מותר להחזיר ידו כמו שהיא מלאה.
<h2>דף ד.</h2>
הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, אבל לאינש אחרינא לא, דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והני מילי כשלא בא החטא בהגרמתו, [אבל אם בא החטא בהגרמתו] אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ויש עוד דוגמתו במסכת ביצה [כ' ע"ב] ובמסכת מנחות [מ"ח ע"א].
<h2>דף ד:</h2>
תנו רבנן מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרים. וכל הני פטורי פטור אבל אסור, דאמרינן בהאורג [ק"ז ע"א] אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש והמפיס מורסא (דפטור ומותר). ובקלוטה אי כמי שהונחה דמיא או לא איכא פלוגתא דתנאי. ובהזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועובר ארבע אמות [ברשות הרבים] רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין. ושקלי וטרי בה טובא, כדאיתא בפרק הזורק [צ"ז ע"ב]. ואם נופל ונח החפץ במקום שאין חפצו פטור. ואם אמר כל מקום שתרצה תנוח חייב.
<h2>דף ה.</h2>
המעביר ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי המדבר. ואם עמד במקומו וקבל חייב, נעקר ממקומו וקיבל פטור, ואם הזורק עצמו נעקר ממקומו וקיבלה סלקא בתיקו.
והמעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.
זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן או בידו של אדם חייב, ואפילו גבוהים מן הארץ יותר משלשה, דמחשבתו משויא להו מקום, כדאיתא בפרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א].
הכניס ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא פטור, דמה לי הטעינו חבירו ומה לי הטעינו שמים. הכניס ידו לחצר חבירו וקלט מי גשמים מעל גבי גומא חייב, דמים על גבי מים היינו הנחתן. אגוז בכלי וכלי צף על פני המים מהו, [ו]סלקא בתיקו. והני מילי לעוקרה מהם, אבל עקרה והניחה על גבי מים חייב. ודבר זה בררתי בתשובה בסימן תתקס"ח.
<h2>דף ה:</h2>
היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד לפוש, אבל לכתף פטור. המעביר חפצים ממקום למקום מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. וספר המונח על גבי כותל משופע מקרי שפיר מונח, אבל מים לא ופטור.
תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב בן עזאי פוטר. במוציא או מכניס, אבל בזורק חייב. וצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים אפי' ליכא חיפופי, דהילכתא כרבנן. אמר עולא אין דרך רשות הרבים בבבל. ומפרש בעירובין [ו' ע"ב] אמר רבה בר בר חנה ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים.
<h2>דף ו.</h2>
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת רשות היחיד רשות הרבים כרמלית ומקום פטור איזהו רשות היחיד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורוחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה י' ורוחב ארבעה זו היא רשות היחיד [גמורה]. אבל מי שיש לו שני בתים משני צדי רשות הרבים ובעי למיעבד לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן אסור לטלטל בתוכן, כרבנן דפליגי אדרבי יהודה. וכן הזורק לתוכן מרשות הרבים פטור. ואיזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשים זו היא רשות הרבים גמורה. [פירוש] מפולשים משער לשער כל אורך העיר כדגלי מדבר, אבל פסי ביראות דאיכא עלייהו שם ארבע מחיצות אפילו אם דרך הרבים מפסקתן לא בעי לסלוקה לצדדין. ואין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו ואם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל אבל הים והבקעה והאיס[ט]וונית והכרמלית אינם לא רשות היחיד ולא רשות הרבים ואין נושאין ונותנין לתוכן ואם נשא ונתן פטור ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן ואם הוציא והכניס פטור חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורין אדם עומד על האיסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מעני ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני ומעני ויתן לבעל הבית ואם נטל ונתן שלשתן פטורין. ואוקימנא [ח' ע"ב] באסקופה מקום פטור, גבוהה תשעה או עשרה ואינה רחבה ארבעה [על ארבעה], וכדרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. ואם האסקופה גבוהה עשרה ורוחבה ארבעה נידונית כרשות [היחיד]. ועוד נפרש בה לפנים.
<h2>דף ז.</h2>
אמר ר' יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפילו כור אפילו כוריים הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין.
וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים כיון דלא ניחא תשמישתיה ככרמלית דמי. ובין העמודים, אפילו אינו גבוה שלשה, נידון ככרמלית. וכל שכן איצטבא שלפני [ה]עמודים נידון ככרמלית. וכן היזמי והיגי אע"ג דלא גביהי שלשה, כאביי ורבא. לבינה וזקופה ברשות הרבים, וגבוהה שלשה דלא דרסו בה רבים, וזרק ונח בפניה חייב, שהרי באויר רשות הרבים נח, על גבה פטור. פירוש נח בפניה כגון טיט או דבילה שמינה אם זרק ארבע אמות ונדבק בה חייב, דכל [למטה] מעשרה הוי רשות הרבים, ובלבד שינוח, או למטה משלשה דהוי כמונח על גבי קרקע, אפילו אם [נח] על גבי דבר המסויים, או אם נח באויר כי האי דנדבק אפילו (אפי') למעלה משלשה עד עשרה הוה חשוב כמו ברשות הרבים, כדתנן בפרק הזורק [ק' ע"א] הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כאלו זורק באויר (וכו'), פירוש הוא מקום פטור ואין בו [אף] איסורא דרבנן, למטה מעשרה טפחים כזורק בקרקע. וכל דבר שגבוה שלשה או יותר עד עשרה [ורוחב] ארבעה הוי כרמלית, ואם אינו רוחב ארבעה הוי מקום פטור. ודוקא בדבר המסויים תשמיש[ו] כגון גב הלבינה וראש הכותל או ראש עמוד, אבל הנדבק לאויר כגון פני לבינה לא הוי [רשותא לנפשיה, אלא אי למטה מעשרה הוא הוי] רשות הרבים גמורה, ואי למעלה מעשרה הוא דלא שלטי ביה רבים הוי אוירא מקום פטור, כדתנן בפרק הזורק [ק' ע"א] למעלה מעשרה כזורק באויר. ואם גבוה שלשה או יותר עד עשרה ורוחב ארבעה, ונח על גביו הוי איסורא דרבנן, דכרמלית הוי. וגבוה תשעה ורוחב [ארבעה] [ד]אמרן [ד]הוי כרמלית, הני מילי כשאין רגילים רבים לכתף עליו, [אבל אם רגילים רבים לכתף עליו] והוא רוחב ארבעה טפחים וזרק ארבע אמות ברשות הרבים ונח על גביו חייב, דהילכתא כעולא [ח' ע"א]. וטעמא משום דכל פחות משלשה מדרס דרסי ליה רבים משלשה ועד תשעה לא מדרס דרסי ליה רבים ולא כתופי מכתפי עילויה תשעה ודאי מכתפי עילויה, אם עומד במקום שרגילין לכתף, ונידון כרשות הרבים.
וכרמלית שאינה רחב[ה] ארבעה מקום פטור [הוא], שאין בו איסור כלל לטלטל מרשות הרבים ומרשות היחיד עליו. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה אמר רב ששת ותופסת עד עשרה דאקילו בה רבנן מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים מקולי רשות היחיד דאי איכא מקום ארבעה הוא דהויא כרמלית ואי לא מקום פטור בעלמא הוא, דאין כרמלית פחותה מארבעה, ואקילו ביה נמי מקולי רשות הרבים דעד עשרה הויא כרמלית [למעלה מעשרה לא הויא כרמלית]. פירש רבינו שלמה אויר של בקעה או של ים או של קרפיף יותר על בית סאתים שלא הוקף לדירה תופס את שמו, אבל למעלה מעשרה אין שם כרמלית עליו, דכי היכי דאויר למעלה מעשרה ברשות הרבים לאו רשות הרבים הוא, כדתנן [ק' ע"א] למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר, גבי כרמלית נמי לאו כרמלית הוא. ובדבר מסוים כגון ראש עמוד או ראש לבינה ליכא לאוקמה, דאי אית ביה ארבעה פשיטא דלמעלה מעשרה לא הוי כרמלית, דהא אפילו עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה רשות היחיד הוא, ואי לית ביה ארבעה למטה מעשרה מי הוי כרמלית, הא אמרינן אין כרמלית פחותה מארבעה, ואי כגון (דא) דקאי בבקעה דהיא כרמלית וכיון דלית ביה ארבעה הוי שם אויר הכרמלית עליו, אם כן מצינו חומרא בכרמלית מברשות הרבים, דאלו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא ובטל ומותר לרשות היחיד ולרשות הרבים ואנן אמרינן בשמעת[ין] דהאי תופסת עד עשרה מקולי רשות הרבים הוא. הלכך לא מיתוקמא אלא באוירא. ורב [דימי] אשמעינן דכי היכי דרשות היחיד ליתיה [ב]פחות מארבעה, והמכניס מרשות הרבים [עליו] פטור, כרמלית נמי לא הוי, ומותר לכתחלה להכניס ולהוציא מרשות הרבים ומרשות היחיד עליו. ורב [ששת] אשמעינן דאקילו בה מקולי רשות הרבים, דאינה תופסת באויר למעלה מעשרה טפחים [כרשות] היחיד ש[עולה] עד לרקיע, כל [אויר] שכנגדו, לא שנא רשות היחיד המוקף ממש במחיצות ולא שנא עמוד הגבוה עשרה ורחב ארבעה אם עומד ברשות הרבים, אלא אמר שלמעלה מעשרה בכרמלית, כגון בבקעה, הוי מקום פטור.
<h2>דף ז:</h2>
אמר רב(א) בית שאין תוכו עשרה וקירויו משלי[מו] לעשרה על גגו מותר לטלטל בכלו בתוכו אין מטלטלין אלא בארבע אמות אמר אביי אם חקק בו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר לטלטל בכולו, דחורי רשות היחיד [כרשות היחיד] דמי. ואפילו אם רחוק מן הכתלים טפי מארבע אמות. ולא דמי לההיא דפרק קמא דסוכה [ד' ע"א], דסככה וגם הדפנות נפקו לן מקראי ובעיא מחיצות הניכרות, ולא אמרינן דופן עקומה בטפי מארבע אמות.
וקיימא לן חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמי וחורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי, ואפילו ניחא תשמישייהו קצת. ומיהו אם רחב[ים] ארבעה (קצת) דין כרמלית להון, מדמקשה ליה מקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים.
אמר רב יהודה אמר רבי חייא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן. והלכתא כרבנן שאין חוקקין להשלים. וקיימא לן כרב חסדא שאמר נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע. ואמרינן לימא רב חסדא דאמר כרבי דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהו רבי מחייב וחכמים פוטרים אמר אביי ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא אלא הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים [וזרק ונח על נופו קא מפלגי רבי סבר שדי נופו בתר עיקרו [ורבנן סברי לא שדי נופו בתר עיקרו]. והלכתא כרבנן. נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל] וזרק ונח על גביו חייב, כדר' יוסי בר' יהודה. ונראה לי דהלכתא כוותיה, אע"ג דרבנן פליגי עליה בשלהי דהזורק [ק"א ע"א] וכן פירש רבינו חננאל. וכן משמע מדפריך לעיל [ה' ע"א] [לימא דלא] כר' יוסי בר' יהודה.
<h2>דף ח.</h2>
אמר אביי זרק כוורת וכו'. וקיימא לן כרבא. כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב שבעה ומחצה פטור רב אשי אמר אפילו שבעה ומחצה חייב מחיצות לתוכן עשויות.
ובכלים לא שייך למימר דין כרמלית, כדתניא היתה קופתו מונחת ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה אין מטלטלין לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה פחות מיכן מטלטלין, ומשמע דלא חשבינן לה ככרמלית.
אבל גומא עמוקה תשעה הויא כרמלית, דהילכתא כרבא דאמר הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש.
<h2>דף ח:</h2>
וכל רקק מים שאינו עמוק עשרה ורשות הרבים מהלכת בו חייב, [ד]דין רשות הרבים עליו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. אמר רב יהודה האי זירזא דקני וכו'. פרשתי בתשובה סימן תתקס"ו. אמר רבא המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע אף על פי שהעבירו דרך עליו [חייב]. גרסינן בפרק המצניע [צ"ב ע"א] אמר ר' אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת כו' אמר רבא המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור ואם תאמר אנשי הוצל עושים כן בטלה דעתן אצל כל אדם. מצאתי בפסקי דרבינו שמואל. הני אסקופות שלנו מה שיש מן הפתח ולפנים כשהוא נעול רשות היחיד גמור, דהא צורת [הפתח], דהיינו משקוף שבתקרה עליונה מתיר כל מה שבפנים, [כדאמרינן בסוכה [ז' ע"א] ועירובין [ב' ע"א] שצורת פתח מתיר כל מה שבפנים]. ומה שיש חוץ לפתח אסור להכניס מעליו [לפנים], דליכא השתא לדקדק בקירוי, שאין לנו קירוי רחב ארבע, והמדקדק שמא יבא לידי טעות ולעבור על דברי תורה. ואף אסור להוציא מעליו לחוץ, דשמא התקרה רחבה ארבע ואסור מדאורייתא להוציא לחוץ. והילכך אסור מה שיש מן הפתח ולחוץ, ומה שיש מן הפתח ולפנים (מהפתח ולפנים) בין פתוח בין נעול כלפנים.
רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב, דהילוך על ידי הדחק שמיה הילוך, לא שנא בימות החמה לא שנא בימות הגשמים, ואפילו ארוך טפי מארבע אמות, ואפילו אינו רחב ארבעה טפחים דמפסע ליה. וכמה הוא רקק מים פחות מעשרה טפחים.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים חייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים ביניהם רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור [היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב והזורק פטור] שכך היתה עבודת הלוים כיצד וכו'. המעביר ארבע אמות ברשות הרבים חייב, וקיימא לן בהזורק דכל [ארבע אמות ברשות הרבים הילכתא גמירי לה, וכן כל] פחות משלשה כלבוד דמי וכן גוד אחית וגוד אסיק מחיצתא (וכן גמירי הילכתא דוכל ארבע ברשות הרבים) הילכתא גמירי לה.
<h2>דף צז.</h2>
תניא תוך שלשה דברי הכל חייב למעלה מעשרה אינו אלא משום שבות ואם היו רשויות שלו מותר. וכגון ששתי הרשויות שוים, אבל אי מדלי חד ומחתי חד אסור לזרוק מזו לזו, כרב, דזימנין דנפלה [ואתי] לאתויי. ופלוגתא דרבי עקיבא ורבנן במשלשה ועד עשרה.
תנו רבנן מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרים. וכל הני פטורי פטור אבל אסור, דאמרינן בהאורג [ק"ז ע"א] אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש והמפיס מורסא (דפטור ומותר). ובקלוטה אי כמי שהונחה דמיא או לא איכא פלוגתא דתנאי. ובהזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועובר ארבע אמות [ברשות הרבים] רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין. ושקלי וטרי בה טובא, כדאיתא בפרק הזורק [צ"ז ע"ב]. ואם נופל ונח החפץ במקום שאין חפצו פטור. ואם אמר כל מקום שתרצה תנוח חייב.
<h2>דף צז:</h2>
תנו רבנן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ארבע אמות חייב פחות מארבע אמות פטור [מאי קא משמע לן] הא קא משמע לן רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא. ובתשובתי בחבור זה סימן תתקס"ח הרחבתי לפרש בענין קלוטה.
<h2>דף צח.</h2>
והמעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.
<h2>דף צט.</h2>
חולי[ת] הבור וסלע שהם גבוהים עשרה ורחבם ארבעה הנוטל מהם והנותן על גבם חייב פחות מיכן פטור.
תניא בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה אין ממלאים ממנה בשבת [אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים ואין שותין הימנה בשבת] אלא אם כן הכניס לה ראשו ורובו ובור וחוליתו מצטרפין לעשרה. ובפרק חלון [עירובין ע"ח ע"א] משמע שגם לענין רוחב פעמים שמצטרפין. ובירושלמי [שבת פי"א ה"ב] מפרש כגון שיש הרוב מן העומד, וכדאמרינן נמי בעירובין [י' ע"ב] גבי עור העסלה וחלל שלה מצטרפין.
<h2>דף צט:</h2>
והא דאמרינן בפרק הזורק בעי מיניה רב [מרדכי] מרבה עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ארבעה וזרק (ע"ג) ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור והרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא הכי פירושא כיון דממקום פטור קאתיא דרך אויר רשות הרבים. אבל שם פירש רבינו שלמה ענין אחר וזהו לשונו או דילמא כיון דדרך מקום פטור קאתיא, שאי אפשר שלא הגביה תחילה למעלה מן העמוד שהוא מקום [פטור], שאינו אויר רשות הרבים, ואויר רשות היחיד נמי לא הוי, דכי אמרינן רשות היחיד עולה עד לרקיע, בנעץ קנה ונח על גביו [דילמא] באויר [חצר], אבל על גביו בעמוד לא. משמע מדבריו [דהא דר' יוסי בר' יהודה נעץ קנה ברשות הרבים וכו'] דוקא [כשיש] אויר מחיצות של טרסקל על הקנה. ואין נראים דבריו בזה, דהא בפרק בכל מערבין [עירובין ל"ב ע"ב] הלכה [נתנו באילן] אמרינן [האי אילן וכו' עד] רשות היחיד עולה עד לרקיע, ומיירי בסתם אילן אפילו שאין לו ענפים המקיפים. והתם מייתי נמי נעץ קורה וכו', ומייתי להך דר' יוסי בר' יהודה נעץ קנה וכו' עד אפילו תימא ר' יוסי בר' יהודה התם הדרן מחיצתא הכא לא הדרן מחיצתא, ולפי סוגיא דהתם. [ו]פריך [מחט] נמי אי אפשר דלא מידליא פורתא, ומשני דאית ליה מורשא אי נמי [דרמיא] בחריצה. והני מילי בעמוד הגבוה עשרה ורחב ארבעה בראשו וכן בעיקרו, אבל אינו רחב בעיקרו ארבעה פלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבנן בסוף הזורק [ק"א ע"א], דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב, דאמרינן גוד אחית מחיצתא, ורבנן פליגי עליה התם, דתני עלה וחכמים פוטרים. והך דטרסקל אוקמוה בפרקין [ה' ע"א] [ב]למעלה מעשרה ולא דחקו לאוקמה בדאית ליה מורשא ובמחט, ושמעינן מינה דרשות היחיד דיליה עולה עד לרקיע לכולי עלמא, אלולי שקצר מלמטה. וכן משמע מדברי רבינו שלמה שכתבתי לעיל בהך שמעתא, שפיר[ש] ואי דאית ביה ארבעה פשיטא דלמעלה מעשרה לא הוי כרמלית דבכי האי גוונא אפילו [עמוד] ברשות הרבים הוי רשות היחיד. ולפי שיטה זו פירוש ותופסת עד עשרה עד ועד בכלל עשרה חסר משהו, ומוקמינן לה בדבר מסויים כגב הלבינה וברוחב ארבעה, וכן בראש העמוד וכגון דקאי בבקעה, שהיא כרמלית. למעלה מעשרה לא הויא כרמלית, פירוש עשרה מצומצמין ורוחב ארבעה, והוי מקום פטור. ולמעלה לאו דוקא, כענין ששנינו [ק' ע"א] למטה מעשרה כזורק בארץ למעלה מעשרה כזורק באויר, ובעל כרחך חד מינייהו לאו דוקא, כי היכי דלא תקשי רישא לסיפא. ובמסקנא נמי מוכח הכי, דאמרינן [ז' ע"ב] מקולי רשות הרבים דעד עשרה הוא דהויא כרמלית למעלה מעשרה לא הוי כרמלית, והאי למעלה לאו דוקא, דעשרה עצמו נמי לא הוי רשות הרבים. ומיהו זה הדיקדוק יש לדחות. ויש מפרשים בדבר מסויים, כגון בראש לבינה ועמוד, וכגון דמופלג מן הכותל ארבעה וגבוה יותר מעשרה, בין דאית ביה ארבעה ובין דלית ביה ארבעה וקאי בכרמלית, ואשמעינן שמותר להשתמש מראש העמוד לחלון שברשות היחיד למעלה מעשרה כיון שאין כרמלית למעלה מעשרה, [אבל בעשרה] קא משתמ[ש] מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית ואסור כדאמרינן בעירובין פרק בתרא [צ"ט ע"ב] גבי בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה [חלון] שעל גביו ממלאים ממנו בשבת ומוקי לה בגמרא בכי האי גוונא. אי נמי כגון נעץ קנה ובראשו טרסקל, ואליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בר' יהודה ולא אמרי גוד אחית מחיצתא, כדאמרינן בסוף פרק הזורק [ק"א ע"א], דלמטה מעשרה וקאי בכרמלית אסור להשתמש מתוכו לרשות היחיד, (פ"י) כיון דבתוך עשרה הוא לא הוי רשות לעצמו למיהוי מקום פטור, אלא בטל לגבי כרמלית והוי כרמלית, כדאמרינן לגבי טרסקל ברשות היחיד לעיל בפירקין [ה' ע"א], אבל למעלה מעשרה, אע"ג דלא הוי רשות היחיד אליבא דרבנן, מותר להשתמש מתוכו לרשות היחיד.
אמר רבי יוחנן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ומוקף לכרמלית ועשאו רשות היחיד וזרק ונח על גביו חייב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן. והיכא שעקר חוליא ועל ידי כן נעשית מחיצה ביחד אי נמי הנחת חפץ וסילוק מחיצה ביחד סלקה לה בתיקו אי מחייב או לא.
<h2>דף ק.</h2>
אגוז בכלי וכלי צף וכו'. פירשתי בתשובה בסימן תתקס"ח. וקיימא לן מיא לא מבטלי מחיצתא אבל פירות מבטלי מחיצתא.
תניא הזורק מן הים לאיסטרטיא ומן האיסטרטיא לים פטור, שים הוא כרמלית, רבי שמעון אומר אם יש שם במקום שזרק [עמוקה [עשרה] ורחבה ארבעה חייב. הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק] בארץ והזורק בארץ ארבע אמות חייב. ואוקי ר' יוחנן בדבילה שמינה. [ותל] המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב. ואם ע[ומ]ד לפני המבוי הרי הוא כסתימה ואינו צריך עוד לא לחי ולא קורה. זרק לתוך ארבע ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב, והוא שאחזתו הרוח שנח משהו. ופירשתי לה בתשובתי בסימן תתקס"ו בחבור זה.
<h2>דף ק:</h2>
רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב, דהילוך על ידי הדחק שמיה הילוך, לא שנא בימות החמה לא שנא בימות הגשמים, ואפילו ארוך טפי מארבע אמות, ואפילו אינו רחב ארבעה טפחים דמפסע ליה. וכמה הוא רקק מים פחות מעשרה טפחים.
הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים מן הים לספינה ומן הספינה לים ומן הספינה לחברתה פטור ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו אם אינם קשורות זו בזו אע"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. איתמר [ספינה] רב הונא אמר מוציאין הימנה זיז כל שהו וממלא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו עושה [מקום] ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וממלא. ושופכין דמאיסי זרק להו אדפנא דספינה והם שותתים למים, דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן. ונראה דהלכה כרב הונא, דאינהו תלמיד[והי]. ורבינו אלפסי פסק כיון דרבים נינהו הילכתא כוותיהו. והך שמעתא מוכחא שספינה עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה הויא רשות היחיד, ואפילו אינה רחבה למטה ארבעה טפחים, ואפילו אין בפחות משלשה שלה ארבעה טפחים הויא רשות היחיד, ומטלטלים בכל הספינה אפילו מאה אמה על חמשים, דהיינו סאתים כחצר המשכן, ואפילו למאן דאמר בפרק כל גגות [צ' ע"א] [ספינה אין מטלטלין בה אלא בארבע, התם ביתירה מבית סאתים]. יש מרבותי שחילקו כי ההיא ספינה ביבשה מיירי, שאז אין צריך למחיצותיה. וליתא, דהא אמעשה שבאו מפלודסין וכו' בפרק מי שהוציאוהו [מ"א ע"ב], דמיירי בספינה בים, איכא נמי מאן דאמר התם מחיצ[ות] להבריח מים עשוי[ות]. ואין לחלק נמי שלענין לזרוק היא רשות היחיד אבל לטלטל בתוכה לא, דהא ענין לטלטל במתניתין. וגם לגבי ביצייתא דמישן נמי משמע שכשהיא רשות היחיד מטלטלין בכולה. ומיהו בפרק כל גגות [צ' ע"ב] משמע דהדר ביה שמואל. והא דתרצינן לרבה בר רב הונא דשדי להו אדפנא דספינה, ובפרק כיצד משתתפין [עירובין פ"ח ע"א] הלכה גזוזטרא קאמר איהו גופיה לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור, והכא שרי לשפוך. אבל [לאיכא] דאמרי (א"ש) התם [אתי שפיר], דשרי אפילו לשפוך. ומיהו לההיא לישנא נמי תימה, דמשמע [דמטעם עוקה] הוא דשרי. ויש לתרץ דגבי גזוזטראות גזרינן דלא ליתי [לאפוקי] בצד אחד הסמוך לרשות הרבים, אבל הכא שרי. והיינו טעמא נמי דבעינן התם מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ולא כפירוש רבינו שלמה דהכא. ותו דבמחיצה דמים בעינן דמינכרא, כדאמר נמי גבי בור שבין שתי חצרות בפרק כיצד משתתפין [פ"ו ע"א]. ודוק ותשכח. ודוקא גזוזטראות, דמתכוין לשפוך המים, גזרינן, אבל בפרק תולין [קמ"א ע"א] אף על גב שסמוך לרשות הרבים, אמרינן האי מאן דסחי [במיא] לינגיב וכו' עד כוחו בכרמלית לא גזרו רבנן, וטעמא לפי שאינו מתכוין לשפוך המים שעליו.
וקיימא לן כחו בכרמלית לא גזרו רבנן, [בסוף פרק הזורק] [ק' ע"ב].
<h2>דף קא:</h2>
תניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין בשוגג בין במזיד בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון וכן מחצלות הפרוסות לרשות הרבים מערבין ומטלטלין מזו לזו נגללו נאסרו חזרו ונפרסו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להתירן הראשון שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה, איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר. תניא בתוספתא [שבת פי"א] בתים שבספינה חייב[ים] בעירוב ושאין [להם] בתים הרי הם כשרויים בחצר.
<h2>דף קב.</h2>
זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן או בידו של אדם חייב, ואפילו גבוהים מן הארץ יותר משלשה, דמחשבתו משויא להו מקום, כדיתא בפרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א].
